החלפת ריצוף: שיטות וטכניקות
כאשר באים לרצף משטח, יש להבחין בין ריצוף פנים (בתוך הבית) לבין ריצוף חוץ (מחוץ לבית). בתוך הקטגוריה של ריצוף פנים יש להבחין בין ריצוף בחומרים קשיחים (אריחים, שיש או אבן) לבין ריצוף בחומרים רכים (לינוליאום, פרקט או שטיח מקיר-לקיר). במאמר זה נסקור את הטכניקות השונות של הנחת אריחים קשיחים המשמשים לריצוף בתוך הבית. אריחים אלה יכולים להיות מסוג טרצו (מרצפות "שומשום"), אריחי קרמיקה או אריחי גרניט פורצלן למיניהם, וכן אבן טבעית או שיש טבעי.
פירוק והחלפה או הדבקה על ריצוף ישן?
כאשר באים להחליף ריצוף ישן בחדש, ההחלטה הראשונה צריכה להיות – האם לפרק ולסלק את הריצוף הישן או האם להדביק את הריצוף החדש על הישן (אופציה זו כמובן אינה רלוונטית לעבודות ריצוף ראשוניות של דירה חדשה). הדבקה על גבי ריצוף ישן אפשרית רק אם משתמשים באריחי קרמיקה דקים, אם הריצוף הישן יציב ומפולס היטב (ללא "גבעות" או מרצפות שבורות ומתנודדות), ואם אין צורך או רצון להגיע אל התשתיות שתחת הריצוף (צינורות, שכבת איטום וכדומה). הדבקה של אריחים חדשים על הישנים היא כמובן מהירה, קלה ונקייה הרבה יותר מאשר הסרה ופינוי של הריצוף הישן והכנה מחודשת של תשתית החול והטיט, אך היא מחייבת קיצור של הדלתות ועלולה לגרום לקשיים מאוחר יותר (למשל, אם מתעורר צורך להגיע לתשתיות שתחת הריצוף או להחליף אריח שנפגע). המראה הסופי של הריצוף גם עלול להיות פחות "מדוייק" מאשר ריצוף על תשתית חדשה, מסיבות שיפורטו להלן.
טכניקות להנחת מרצפות
הטכניקה המקובלת בארץ להנחת אריחי ריצוף היא לכסות את תשתית הבטון בשכבת חול עבה למדי (15-10 ס"מ) ולהניח עליה את האריחים באמצעות שכבת טיט. זו טכניקה שנחשבת "פרימיטיבית", ושמעלה את משקלו של המבנה בעשרות טונות (ומחייבת לכן שלד בטון חזק ויציב מאוד), אך היא מגלמת בתוכה מספר יתרונות: שכבת החול משמשת כמבודד (תרמי ואקוסטי) בין הקומות, מאפשרת להעביר בנוחיות תשתיות צנרת תחת הריצוף, משמשת כאזור סופג לחות במקרה של נזילות
קלות, מאפשרת התקנת חימום תת-רצפתי, ובעיקר מאפשרת הנחה מדויקת מאוד של אריחי ריצוף בפילוס מושלם או בשיפועים קלים ומבוקרים היטב (חשוב בעיקר במרפסות).
במקרה של משטחי בטון ישרים וחלקים שאינם מכסים על תשתיות צנרת ניתן להדביק אריחי ריצוף על הבטון ישירות, ללא שכבת חול מבודדת. אפשרות זו מותנית ביציקה מדויקת ובהחלקה של הבטון ברמה גבוהה, אך עדיין הפילוס או היישור של האריחים קשה יותר ללא ה"משחק" שמאפשרת שכבת החול. אופציה זו מתאימה בעיקר למשטחים מרוצפים חיצוניים כגון שבילים, בריכות וכדומה.
החלטה נוספת שיש להיות מודעים אליה היא המרווח בין האריחים ("פוגות"). במרצפות שגודלן אחיד ושוליהן ישרים, ניתן להצמיד אריחים זה לזה או לשמור על מרווח זעיר ביניהם, מרווח שימולא אחר כך בחומר מילוי מיוחד ("רובה", לפעמים נכתב "רובע"). בריצוף שיש, שהאריחים שלו מנוסרים בדייקנות רבה, נהוג להצמיד את האריחים זה לזה לחלוטין. אריחי קרמיקה או גרניט פורצלן "רגילים", שלעיתים קרובות יש סטיות זעירות במידותיהם או ששוליהם אינם חלקים לחלוטין, חייבים להניח תוך שמירת מרחק מסויים (3-2 מ"מ) ביניהם ומילויו לאחר מכן ב"רובה". טכניקה זו חשובה במיוחד בעת ריצוף משטחים חיצוניים, שם חובה למלא את המרווחים שבין אריחים ב"רובה" אקרילית או אפוקסית כדי למנוע חדירת מים ביניהם.
בריצוף משטחים באמצעות אבן טבעית (שאומנם נעשה בדרך כלל במשטחים חיצוניים בלבד) אין כלל אפשרות להצמיד את האריחים זה לזה, משום ששוליהם אינם אחידים וישרים. את המרווחים ממלאים בבטון בזמן הריצוף, או ב"רובה" מאוחר יותר.